א. א. בקשת רשות ערעור על החלטת ראש ההוצל"פ ברחובות מיום 16.6.2005 (כב' הרשמת ל' שמאי-שלזינגר) ובקשת רשות ערעור על החלטת ראש ההוצל"פ ברחובות מיום 14.11.2005 (כב' הרשמת ל' שמאי), אשר חייבו, שתיהן, את המבקש בבר"ע 2367/05 ואת המבקש בבר"ע 3028/05, לשלם "תוספת אגרה" בלשכת ההוצאה לפועל, כתנאי לזכותם להיפרע מהמשיבים 1-4, בהתאמה, "כדי מלוא חוב ההלוואה".
ב. בקשות רשות הערעור נדונות כערעור, והערעורים נדונים במאוחד.
ג.
עיקרי העובדות הצריכות לענין
המערערים פתחו, שניהם, בהליכי הוצאה לפועל, לגבית חוב פיגורים כנגד המשיבים 1-4, בהתאמה.
במועד פתיחת תיק ההוצאה לפועל שילמו המערערים אגרה, על פי גובה יתרת החוב שבפיגור, כהגדרתו בסע' 81ב1 (ה) לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967 (
להלן: "חוק ההוצל"פ").
כחלוף המועד הקבוע בחוק ההוצל"פ לפרעון החוב שבפיגור, או למצער, לפרעון מחציתו, הוגשו בקשות המערערים לפרעון מלוא חובות ההלוואה מתוך התמורה שתתקבל ממכירת דירות המגורים המשועבדות.
ראשי ההוצל"פ קבעו שניהם, כאמור, כי על המערערים להשלים את תשלום האגרה, עד לשיעור האגרה המשתלמת עבור מלוא חובות ההלוואה (
להלן: "תוספת האגרה").
מכאן הערעורים שבפני.
ד.
טענות הצדדים בערעור
טוענים המערערים, כי טעו ראשי ההוצאה לפועל, בחייבם את המערערים בתשלום תוספת האגרה, שכן קביעה זו סותרת הן את תכלית חקיקתו של חוק הגנה על נוטלי הלוואה לדיור (תיקוני חקיקה), התשס"ב - 2002 (
להלן: "חוק ההגנה על נוטלי הלוואה לדיור"), והן את פסיקת בית המשפט המחוזי בענין
בר"ע (חי') 1856/04 חזי חכם עורך דין - כונס הנכסים על זכויות נ' עמנואל ברוקס (ל"פ, ניתן ביום 1.12.2004), מאגר נבו, בו נפסק כי הוראת סעיף 81ב'1 (ב)(5) לחוק, מורה על העברת מלוא יתרת התמורה המתקבלת ממכירת הדירה לזוכה, ללא ניכוי תוספת אגרה המשולמת למדינה.
המערערים טוענים כי טעו ראשי ההוצל"פ, בהתעלמם מתכלית חקיקתו של חוק הגנה על נוטלי הלוואה לדיור, אשר תכליתו הקלת עלויות חיוביו של החייב בתיק משכנתא. המערערים סבורים, כי חיובו של הזוכה בתיק בתשלום תוספת אגרה, יכביד את הנטל על החייבים, שכן עלויות נוספות אלו, יוטלו, בסופו של יום, מטבע הדברים, על כתפיהם של החייבים.
המערערים טוענים בנוסף, כי הוראות סע' 76 לחוק ההוצל"פ קבעו את סדרי חלוקת התמורה, בין כלל הנושים, המובטחים ושאינם מובטחים. לפיכך, טוענים המערערים, "
כשם שאותו "
נושה מובטח אחר" זוכה לפרוע את החוב המובטח מתוך כספי הפדיון ממכירת הנכס
במלואם (בכפוף לסדרי חלוקת הפדיון),
מבלי שיהא עליו להגדיל קרן חוב ומבלי שיידרש לשלם "תוספת אגרה" (ומבלי שיידרש לפתוח תיק הוצל"פ) - כך זכאי אף הזוכה לפירעון החוב המובטח מתוך כספי הפדיון
במלואם, מבלי שיידרש להגדיל קרן חוב ומבלי שיידרש לשלם "תוספת אגרה" (סע' 25.2 לסיכומי המערערים, ההדגשה במקור - י.ש.).
המערערים טוענים כי "
הדין מכיר בהפרדה בין סכום הנשייה על הנכס לבין סכום המחולל את המכירה" (
סע' 27 לסיכומי המערערים), ולפיכך, "
כשם שהדין אינו מטיל על "נושה מובטח אחר" מטלה כלשהי ו/או אגרה כלשהי, כתנאי לזכותו להיפרע כדי חובו מתמורת מכירת הנכס - כך אין מוטלת אף על הזוכה בתיקי ההוצל"פ (שהינו נושה מובטח ומעמדו כמעמד "נושה מובטח אחר"), מטלה כלשהי ו/או אגרה כלשהי על מנת להיפרע כדי
"מלוא חוב ההלוואה" מתוך הפדיון של המכירה, שמחולליה היו
"החוב שבפיגור" ו"
התוספת" (
סע' 28 סיפא לסיכומי המערערים)
.
בנוסף טוענים המערערים, כי בהעדר כל חיוב חוקי מפורש לחיובם בתשלום תוספת אגרה, בגדרי תקנות ההוצאה לפועל, ולאור הוראותיו של חוק יסוד: משק המדינה, השולל כל אפשרות חוקית לחיובו של אדם באגרה בהעדר הסמכה מפורשת לכך בדין, הרי שאין כל הצדקה לחייבם בתשלום זה.
המערערים טוענים כי בעניינם, אין המדובר בבקשה לפטור מוסווה, אלא, העדר מקור חוקי לחיובם בתשלום תוספת אגרה.
המערערים טוענים כי אין לגזור גזירה שווה בין תיקון כתב תביעה ובין ניהולם של הליכים בהתאם להוראות סע' 81ב1 לחוק ההוצל"פ, שכן בתיקונו של כתב תביעה "
יש משום תיקון של העילה והסעד אשר צויינו בכתב התביעה המקורי", בעוד ש"
בניהול הליכים לפי סעיף 81ב1 לחוק ההוצל"פ, ההליכים ברורים וידועים מראש" (
סע' 93.1 רישא לסיכומי המערערים). לפיכך, טוענים המערערים, כי גם אם השתנה "ערכו" של הנכס הממומש במהלך הליכי ההוצאה לפועל, הרי שאין כל מקור חוקי לחיוב הזוכים בתשלום תוספת אגרה, ויש לקבוע כי חיוב זה, בטל.
המשיבה 5 (
להלן: "המשיבה") טוענת כי החלטות ראשי ההוצאה לפועל, בדין יסודם.
טוענת המשיבה, כי חיובם של המערערים בתשלום תוספת אגרה, אינו נוגע כלל ועיקר, להוראות חוק ההגנה על נוטלי הלוואה לדיור, באשר המערערים הינם תאגידים בנקאיים. המשיבה סבורה כי יש טעם לפגם, בטענה זו, המועלית על ידי תאגידים בנקאיים, שאינם חוסים, מטבע הדברים, תחת כנפיו של חוק ההגנה על נוטלי הלוואה לדיור.
המשיבה טוענת עוד כי בקשת המערערים הינה בקשה מוסווית לקבלת פטור מתשלומה של אגרת ההוצאה לפועל, כאשר, המערערים, אינם זכאים לקבלת סעד זה, מעיקר הדין.